הגעתי לתל אביב בגיל 17 לאחר שברחתי מהישיבה החרדית ומאז אני חי בגאווה בעיר.
הכרתי את סוניה כשהתנדבתי במרכז הגאה בתוכנית מעבר לקשת. התוכנית מחברת בין צעירים לקשישים להטבים, באותם ימים לא ידעתי שהקשישה הטרנסית ניצולת השואה תשנה לי את מסלול החיים.
באביב 2018 חלתה סוניה, מיד הבנתי שאין מי שיטפל בה ולכן לקחתי את האחריות הזאת על עצמי. לאחר ארבעה חודשים של טיפול יום יומי נפטרה חברתי היקרה סוניה ואני לקחתי כמה ימים להתאבל. בשבועות שלאחר לכתה התבוננתי אחורה והבנתי את הקושי ואפליה שלהטבים עוברים במיוחד ברגעים שהם הכי חלשים. צעקתי לשמים ואת הצעקה הזאת שמעה כל מדינת ישראל כי אתם כולכם הצטרפתם אלי וזעקתם את כאבכם. כאב של קהילה שלמה שמופלת כל יום בכל אספקט בחיים שלנו.
באותו הקיץ, חברי ואני הקמנו את הפנתרות הוורודות וסחפנו קהילה שלמה להפגנה שכמותה לא נראתה בישראל. אבל הפגנות ענק הן אינן מטרה, הן אמצעי להפעלת לחץ על מקבלי ההחלטות. כדי לשנות את המצב אנחנו צריכים לעבוד יום יום. אני שמח להיות בחזית המאבק שלנו לשיוויון ולעשות את המקסימום כדי לבטל את האפליה.